מה היא סדנת שילובים בתנועה,….
12 נשים מדהימות, כל אחת ביופיה ובשלמותה, מרכיבות פאזל מעניין, מצחיק, משמח.
הן מגיעות רק 10, שתיים נאלצו לבטל ברגע האחרון, כמה חבל אבל לא מוריד מהרוח, כל חלק בפאזל נהיה קצת יותר גדול, מקבל יותר מקום, כל פאזל מרכיב תמונה, וכל סדנה היא תמונה בפני עצמה, שונה, אין אותו הדבר גם אם חלק מהן כבר חוזרות פעם שניה, שלישית, הפעם הן באות אחרות.
מגיעות למלון אחרי יום של שדות תעופה, נסיעות ארוכות, עצירה בדרך בטברנה מדהימה על שפת הים לארוחת הערב ועוד נסיעה של שעה וקצת והן במלון, מתפזרות בחדרים והולכות לישון, מחר יום ראשון.
והנה בוקר חדש מפציע,
שיעור של בוקר, מזרנים נפרדים על מרבד הדשא המדהים של המלון, כולן מגיעות עוד קצת רדומות ומתרגלות, הודיה, חימום, תנועה ומדיטציה, בסוף השיעור כולן מחייכות, כולן רגועות, הפנים מתוחות, העיניים פקוחות. נאכל משהו וניסע לטייל, נצא אל האי האדיר הזה, נראה נופים, נקבל הסברים, אני מדבר ומספר סיפורים, חלקן מקשיבות, שואלות שאלות, האחרות סופגות את הנוף ומהחלון מביטות, ההיא שחולמת וזו שחושבת, אחת מתעניינת ואחרת סתם נרדמת.
מגיעים לכפר מבקרים במוזאון שמציג אוסף של דברים ישנים, קצת על החיים, קצת על שמן הזית, קצת על עבר שכבר כמעט לא נזכר.
ממשיכים אל דספינה, האישה והמשינה, מפעילה את הנול, אורגת בדים, עם רקמות משולבות, לא כך סתם על הבד, בתוך האריג, ממש מיוחד.
היא מנסה לתפוס את הקבוצה, לתת לכל אחת תפקיד, להעסיק את כולן, לראות מי רוצה מה ומה העניין, מביאה כיבוד מארחת מקסים, עוגיות טעימות ותה מצמחים.
אבל הבנות עייפות, אין להן כח, אין חשק, יושבות משוחחות, לא ממש קשובות. חלקן מתרגשות, מתעניינות ומתנסות, יושבות על הנול סופרות משבצות, שואלות על המחירים של המוצרים המוצגים סביבנו. אנחנו בתוך הסדנה של דספינה, בין ארבעה נולים גדולים, מיכלי שמן זית, יין וראקי, הכל הם מכינים לבד המקומיים הכל תוצרת בית, יחיד ומיוחד, לא תמצא את אותו הדבר אצל אף אחד, הכל לפי טעם אישי, כל המוצרים מתוצרתם הביתית, מפירות הגינה וירקות שדותיהם, מעמלם היומי ואושר קיומיהם.
בדרך חזרה עוצרים בדראקיאנה, מסעדה/בית קפה על הנחל, מקום יפה.
כל אחת מזמינה ויושבת, המקום מדהים ומביא המון נחת.
חוזרים למלון, שיעור של ערב על הדשא, שבי יצירתית, כל שיעור אחר, ארי כל שיעור יש מה לספר, שיעורים קצרים או ארוכים, לכל תהליך יש יופי ואופי, שילובים של תנועה, כריות מטפחות, עזרים שונים, תשומת לב אישית, איזה יופי כמה עושר יש לה בראש, איך היא מבינה תנועה, לעומק, לגובה, לרוחב, פנימה והחוצה. כולן באות, נעות ונהנות, מודות לשבי על השיעור והיצירתיות. אני מסביב, מסתכל ומצלם, מביא כרית למי שצריכה, דואג שהכל עובד וכלום לא חסר. יוצאים לארוחת ערב, הליכה קצרה לטברנה אלמיריקיה.
האוכל טעים, השירות מדהים, האוויר נעים.
שקיעה מלווה אותנו בזמן הארוחה, כך מסתיים היום, חוזרים למלון למנוחה.
והנה בא הבוקר הבא,
כך חמישה ימים עברו בברכה, שיתוף והמון אהבה.
סדנת נשים 3-8 ביוני,
הייתה, עברה, חלפה,….. באה עוד מלחמה וביטלה את הסדנה הבאה,…. מדינת ישראל בעצמתה? חולשתה? עצבותה? עצבנותה?!
שולחן האוכל עוד כמה ימים של סידורים ואנחנו מסיימים למכור, לתת, לחלק, למסור,לזרוק ולהצטמצם לתוך מחסן קטן אצל מרדכי בבית. היום שאל אותי קיריל בכמה נמכור להם את הספות, הוספנו להם את הספות, השולחנות, שידת המטבח והשידה תחת הבר ב 1000 ש״ח. ישבנו ליד השולחן אוכל, שתינו קפה ושמתי לב שאצבעותיה של שבי מלטפות וחשות משהו שדבוק לשולחן, מקום שאתמול הרגשתי וראיתי שדבוק משהו ונזכרתי שכבר ראיתי משהו דבוק במקום אחר,…. אז כבר הסתכלתי קצת יותר טוב והבנתי שהשולחן מאד מלוכלך, רק, לכלוך דבוק כזה, שקשה להוריד, אפשר עם הציפורן אבל מגעיל. החלטתי לנקות אותו, אי אפשר להעביר ככה שולחן למישהו, לא פייר, גם לשולחן…. התחלתי לנקות את הקנט של השולחן, שם הצטבר הכי הרבה איכס, מצויד בסכין לא חדה, למחצבים קשים ומטלית מיקרופייבר עם קצת סבון לשאר הדבקה, הרבה עבודה אבל הכל יצא,…. בתהליך הניקוי, הרגשתי שאני עושה כבוד לשולחן, מציג אותו באורו הנכון ודואג להעבירו יפה וחתיך לבעליו החדשים וגם, מוקיר לו תודה על הזכות להשתמש בו במשך כל השנים…. במהלך מירוק הפלטה העליונה (שיחסית הייתה נקייה) , עלו במחשבתי פתאום הארוחות הרבות שאכלנו עליו, מלבד ועד כולם ורבים אחרים, הצחוקים והדמעות שהיו בישיבות סביבו, בחגים, הילדים שגדלו סביבו, אנחנו שגדלנו איתו, כל כך הרבה טבוע בשולחן הזה, תהליך של בניית משפחה…. הרגשתי את הדמעות בעיני, את הידיעה שאלו ימים אחרונים ומפגשים כאלו לא יהיו עוד הרבה,… נתתי לדמעות ליזלוג על השולחן, אולי בפעם האחרונה, עוד חיבור אחרון ודי. כשאפרד ממנו סופית, בימים הקרובים….. אבכה שוב, אך לא בגלל השולחן, עם זה כבר השלמתי, אבכה שוב על מה שרציתי ולא קרה, על הדמיון של האב צעיר שבנה את הבית למשפחה צעירה ושמחה, שראה את זוגתו ועצמו מזדקנים על המרפסת בבית המקיף את השולחן, זה כבר לא יקרה, לא בבית הזה, הילדים גדלו והמשיכו ואנחנו יצאנו להרפתקת חיים חדשה, מכרנו, גם את השולחן וגם את הבית, אני מודה על הזכות הגדולה לבנות, לתחזק ולשמר את הבית ומעניק את ברכתי להמשכו, אם בו ואם מחוצה לו. יש שולחן חדש שסופג אותנו, (שולחן שהגיע עם הבית החדש, בטח ספג כמה ארוחות לפנינו). זה כבר סיפור אחר…..
רק אתה מבין את ההרגשות…… 🙏
הבית שהיה שלנו (25 שנים בכמה משפטים) 1999, רצים על תכניות, שולחים לטאיוואן לבדיקת פאנג שוואי אצל קוקו, מקבלים תיקון קטן בזווית של כיוון דלת הכניסה ו….תשימו גם גרם זהב מתחת לרצפה במרכז הבית, שונו התכניות (למורת רוחו של האדריכל), ינואר שנת 2000, מתחילה הבניה, 10 חודשים, לחץ עבודה, ביקורי לילה באתר הבניה והנה הבית כמעט מוכן למשפחה, רק החשמל עדיין לא מחובר אבל הבטחנו לעצמנו שבראש השנה נעבור לבית החדש ויהי מה וכך גם קרה! חודשיים עוברים, כולנו בהתרגשות שיא, אורי מבין עניין, יורד בבית הספר ואנחנו במהירות לחדר היולדות, עוד בן בא למשפחה, ניר המתוק יצא אל העולם, ישר אל הבית החדש. מגדלים משפחה, תוהים על קנקננו, עושים דברים נפלאים וגם טועים. בנינו בית לתפארת, מתאים למשפחה המורחבת, גידלנו אותו, השלמנו והוספנו והבית,… הוא תמך, היה מבצר, מגונן, תמיד שם, מחכה לנו, מכיל אותנו ואת כל הבאים בשעריו, אורחים חברים, ילדים שגדלים, מסיבות, ברית, ימי הולדת, פגישות הורים, לימודים, קבוצות של תלמידות ועוד ועוד. 25 שנים, כלבה, חתולים, קיפודים, שפני סלע, תנים שועלים, דורבנים, נחשים, ים של חרקים ואפילו בריכת דגים, ומידי פעם גם רועות עם עדרים, את כולם אהבנו, לכולם היה מקום. ובמשך כל השנים, תחזוקה ותיקונים, צבע ושיפוצים, הכל אני, אין קבלנים, הבית שלי ואני האחראי על הקלקולים, אני אתקן כך שלא יהיו תלונות לאחרים. והגינה,…. כמה הנאה שאבתי מהגינה, עצים שאורן ״השאיל״ ממכללת רופין, טרסות שבנינו ואדמה שמילאנו, רק מים ואהבה והנה גם הגינה גדלה בשמחה. כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה חיים. בריכת הדגים שנהנו ממנה ככ, לא רק אנחנו, גם החתולים מצאו שם הרבה עניין וגם טרף,…. מערכת מיחזור מים שבניתי, מאות קובים שחסכתי, המרפסות שאיכלסו כל פעם חבורה אחרת, החבורות של אורי, של ניר, שלנו,…. לכל פינה יש משמעות, כל בלוק אני מכיר, כל מרצפה נבחרה בקפידה והמנדלה המקסימה באמצע הבית, מאחדת אותנו ומקרבת את המבקרים. הקשתות שאי אפשר בלעדיהן, הפינות שדאגנו שלא יהיו חדות אלא מעוגלות. הכל כל כך אנחנו, בדיוק מה שרצינו. בדמיוני ראיתי אותנו מזדקנים בבית הזה, יושבים על המרפסת בערב עם כוס בירה וצוחקים על כל מה שעברנו, נהנים לארח את הילדים עם הנכדים. בית לא נורא גדול אבל כזה שלכל אחד יש את מקומו, כל אחד יכול לבחור להתבודד בתוכו או להיות בחגיגה הגדולה, בעיצומה של שמחה. זה כבר לא יקרה, נישאר עם זכרונות מתוקים של עשרים וחמש שנים. צחצחנו אותו והחזרנו אותו לשלמות אחרי השוכרים לקראת השוכרים הבאים, נמסור אותו תקין ונקי, נעביר אותו למשפחה הבאה בצורה הכי טובה שלו. מרגישים שקיבלנו מהבית כל כך הרבה והשקענו בו עשייה ברוכה, מרץ ולא מעט יזע ודמעות. אנחנו ממשיכים הלאה, עם הצביטה, עם האהבה, עם ההתרגשות, השמחה, הנכונות וצו השעה. בלב, יש לבית פינה מאד חמה, בכל פעם שאזכר בו אזיל דמעה אבל של אושר של סיפוק של ידיעה שהכל קרה בדרך הנכונה.
